חלומות

"אני רואה זאת כך: אני בן 20 ומשחק בפלייאוף, משהו שתמיד חלמתי עליו. למה לא ליהנות מכל רגע?" (בראדלי ביל)

העניין עם חלומות אתה חושב, הוא שתמיד בסופו של יום הם דופקים על דלתותיה של המציאות שבה אנו חיים, ומן הרגע שבו הם נכנסים בפתחה הם לא נשארים רק בידיך. החלומות עוברים תמורה ושינויים, והופכים להיות משהו שלא תמיד נראה כמו שדמיינת אותו. אתה נזכר בחברה שניסתה להתקבל לאינספור בתי ספר למשחק ולאחר אחד מן הכישלונות היא אמרה שזה באמת כואב, הרגע שבו אתה מבין שאתה לא טוב בדבר היחידי שאתה רוצה להיות. אז אתה  יושב וחושב על אותם אנשים שחיים שלמים ניסו להגשים איזה חלום, ובסופו של יום קצרה ידם מלהגיע אליו, ואתה מתחיל להרהר למה בכלל אנחנו צריכים את זה.

ב"חיים על פי אגפא", סרטו המופלא של אסי דיין,  מתארת דליה (גילה אלמגור)  את שלושת השעות הגנובות שיש לה עם הבעל הנשוי שאיתו היא מנהלת רומן כ"שלוש השעות היחידות בחיי". כל השאר עבורה זה פרוצדורות וסידורים, " תלכי", "תעשי" "תביאי"  ובקיצור "חרא".  בחיים, אני חושב שאסי דיין אומר לנו, יש רגעים מעטים שבהם אנו באמת חיים. בכל שאר הזמן אנו פועלים על אוטומט, כאשר החיים הם אלו המנהלים אותנו ומטיחים אותנו לכל כיוון אפשרי מבלי שאנו נשים לב. אתה חושב על כל אותם אנשים החיים בעולם הזה, שכל ההוויה שלהם שקועה עמוק בתוך המציאות המתישה והמעייפת הזאת, אשר לעיתים לא מותירה לך רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה באמת אחראי למתרחש בחייך. אז מגיע הרגע  שאתה מתחיל לחשוב שאולי בכל זאת אנחנו צריכים את החלומות הללו לפעמים.

אתה משווה לנגד עינייך את האינטימיות שטמונה במושג הזה חלום, וחושב וכיצד הוא מצליח ליצור חיץ בינו לבין אותם חיים גועשים המטלטלים אותנו מצד לצד.  אתה מדמיין ילד קטן יושב בחדר ורוקם לעצמו עולמות שמתרחשים אך ורק במוחו, עולמות שאילולא היה חושב עליהם, הם לא היו קיימים כלל. עולמות שדבר אינו מפריע להם להתקיים, הרי ברגע שמשהו נמצא בגבולות המחשבה שלנו יש לנו את החופש לרקום לו איזה סיפור שאנו רוצים. אתה חושב על הילד הבונה בראשו שביל חדש, השייך רק לו, בו הוא הולך . לעיתים השביל נותר רק  במוחו, אך לעיתים הוא מתממש במציאות עצמה. אמנם כעת הוא לא שייך רק לו, וחולפים בשביל הזה הרבה עוברי אורח, אך הוא עדיין השביל שאותו הוא יצר ובחר ללכת בו, ולא אחד מני אותם שבילים שבהם אנשים רבים הולכים עם העיניים שקועות באדמה. אז אתה מבין  שאולי זה הקטע עם חלומות, שהם מאפשרים לנו לרגעים ספורים לחיות בעולם כפי שאנו באמת היינו רוצים וללכת בשבילים שיצרנו במו ידינו.

אתה קורא את מה שבראדלי ביל אומר לאחר משחק מס' 1 בסדרה מול אינדיאנה, ואתה לא יכול להישאר אדיש לדבריו. אתה מסוגל להזדהות עם מה שהוא אומר, ולדמיין את הילד הקטן שהיה זורק לסל או עשה קרוס אובר אינספור פעמים ביום.  הילד הזה שכל  מה שהוא היה צריך זה כדור, קרש וטבעת כדי שבמשך שעות שלמות בכל יום החלום שלו ימשיך לפעם בקרבו ויקרום עור וגידים. אתה רואה את כל זה לנגד עינייך ומבין שאילולא החלום הזה שלו, העולם בו הוא חי עכשיו כלל לא היה קיים.  אתה חושב על  זה שעכשיו הוא נמצא ברגע הנדיר הזה  שבו כל מה שהוא שיווה לנגד עיניו מתגשם, ואתה מבין שלא נותר לו אלא באמת להנות מהרגעים הספורים האלו, בהם אנו באמת חיים.

"חי את החלום", בראדלי ביל

"חי את החלום", בראדלי ביל


 

 

 

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה NBA, כדורסל | כתיבת תגובה

מלכודו של הגדול מכולם

לברון ג'יימס נראה שונה בתום משחק מס' 6,  בהשיבו לשאלות המראיינת בתום המשחק ניכר היה שירדה אבן ענקית מליבו, הוא היה משוחרר, מחויך ונראה מאושר כמו שהרבה זמן לא ראינו אותו. נדמה היה כי במשחק זה לברון השתחרר מצל כבד שרודף אותו הרבה זמן, צל אשר טומן בחובו השוואות אינסופיות בינו לבין שחקן גדול אחר, ומלווה את לברון מהרגע שהוא נכנס בכותלי האן בי אי.  ממשחקו הראשון  ריחף  הצל מבעד לגבו , כל צעד, זריקה, החטאה ואיבוד זכו לניתוח שלא מתעסק רק בלברון, אלא תמיד גם בצלו, ובמשמעותו של לברון לעומת אותו צל. לברון כבר לא היה קיים בפני עצמו, תמיד עמד לצידו עוד מישהו או משהו שהוא צריך להיות כמותו, או אפילו יותר טוב ממנו על מנת שהוא יהיה מושלם.

אופייה של החברה האמריקנית מושתת על האתוס שכל אדם יכול לחצוב את גורלו בשתי ידיו, לכן יכולת ההזדהות של קהל זה תמיד  תהיה נתונה לשחקנים שהצליחו לפרוץ את הגבולות של עצמם, ועשו זאת באמצעות הכישורים האישיים הבלתי נתפסים שיש להם. עקב כך, באן ביי אי תמיד חיפשו את השחקן הגדול הבא. מאז עידן ג'ורדן זכו אינספור שחקנים להשוואות בלתי פוסקת לשחקן הגדול מכולם, כשהסיבה לכך טמונה בצורך הבלתי פוסק לייצר "באז"  סביב שחקן מסוים, על מנת ליצור עניין בליגה בחברה המקדשת את כוחו ויכולתו של האינדיבידואל.

 לכן כשלברון נכנס לליגה עם סל הכישורים הפיזיים והטכניים שהוא אוחז בין שתי ידיו, מכונת השיווק לא הותירה לו שם ברירה להיות רק לברון ג'יימס. מן הרגע הראשון נגלה פוטנציאל ה"באז"  שקיים בשחקן זה, ומאותו רגע אישיותו הפכה להיות משהו שלא שייך רק לו. היא הפכה להיות משהו שנועד לרצות המוני אנשים, שיוכלו להזדהות עם יכולותיו המופלאות ועם  מאמציו הבלתי מתפשרים להוכיח שהוא עונה על ההגדרה והציפיות שטובי המומחים קבעו בשבילו . מכאן והלאה לזהותו נוסף נדבך העוסק בכך שהיא צריכה לעמוד בקנה אחד עם מושג הפכפך וחמקמק זה הנקרא "השחקן הטוב בכל הזמנים".

הסיבה להפכפכותו של מושג זה, היא העובדה שמושג זה בעצם לא קיים. מושג זה הוא ריק מתוכן למעשה ולכן בלתי אפשרי להגדיר מישהו על פיו. הרי על סמך איזו עובדות קובעים ששחקן כדורסל מסוים הוא הטוב בכל הזמנים? האם זה על פי מספר הטבעות שהוא לקח, איכות השחקנים שעימם הוא מתמודד, או שמא בכלל משהו בקשור ליכולות הטכניות והפסיכולוגיות שהוא אוחז בהן? אין בנמצא הגדרה חד משמעית עבור מושג זה מכיוון שהוא תר אחר שלמות שלא קיימת, לאור העובדה שהוא מושתת על משתנים שלא ניתן למדוד אותם באופן מדויק ואמפירי. לכן הרצון להגדיר מישהו על סמך מושג שלא קיים, עושה עוול עם אותו אדם, שנמצא במירוץ אינסופי שנועד לכישלון מוחלט, לאור חוסר היכולת לאחוז באותה הגדרה מדומיינת.

היום לפנות בוקר, לברון ג'יימס הכיר בכך שהוא פשוט לברון ג'יימס. הוא עשה את כל הדברים שהוא צריך לעשות ביחס לסל היכולות שלו, בחלקם הוא הצליח בחלקם הוא כשל בגדול, אך השורה התחתונה היא שמגבלותיו הוכרו בעיני רבים, וכנראה שגם בעיני עצמו.  ניכר היה על פניו שהוא מרוצה מכך שהוא פשוט שיחק את המשחק שלו כפי שהוא יודע, כשגם העובדה שהוא "נכשל" בתחומים שבהם הוא היה אמור להצליח התקבלה אצלו בהבנה מוחלטת, מכיוון שהיא סתמה את הגולל על המשך ההשוואות הבלתי פוסקות.

נדמה שהיום תם  המאבק עם אותו צל משתק שנתפס אצל לברון כמושלם וחף מטעויות. נדמה שהיום לברון והעולם הכירו בכך שהוא לא מושלם, ואין דבר שגורם לנו להרגיש יותר שלמים, מידיעת העובדה שאיננו צריכים להיות מושלמים.

איתי סממה

פורסם בקטגוריה Uncategorized, כדורסל | כתיבת תגובה

משבר זהות

גילוי נאות אני אוהד מכבי תל אביב, כבר מגיל 0 חינכו אותי שכניי בקיבוץ בו אני גר להעדיף את הצבע הצהוב על פני כל צבע אחר ( קיבוץ מקולקל משהו). הייתי בן 5 כשמכבי תל אביב הובסה 5-0 על ידי חיפה, ואני זוכר איך אחרי השער החמישי של גלאם וקפיצת הסיבוב המפורסמת שלו, מיררתי בבכי ,לא יכולתי לשמוע את ניסיונות השווא של אמי לעודד אותי, וברחתי לשכנים בתקווה ששם הגלולה תהיה פחות מרה.

כמעט 20 שנה עברו מאז אותו משחק מפורסם שבו "חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים" , משינה הספיקו להתפרק, לחזור ולצבוע את עצמם בסגול בשביל קונצרן הענק סלקום. אני לאחר סיבובים בצבא, בארץ ובעולם, כבר מזמן אמרתי להתראות לנעורים, והתחלתי לשאול שאלות על אותה אהבה עצומה ל"קבוצה של המדינה".

המשחק מתחיל ושאלה מאוד בסיסית עולה לחלל האוויר "בעד מי אנחנו"?, הלב כמובן רוצה להגיד מכבי, אבל הראש לא מפסיק להציג טיעונים התומכים בזכייתו הנכספת של קוז'יקרו . הסיבה לכך היא העובדה, שלאורך השנים הרצון לספורטיביות אמיתית, שוויון וכדורסל כחול לבן בספורט שאני כל כך אוהב, עולה במקצת על הרצון שמכבי יזכו בעוד אליפות חסרת ערך, שתהיה לא יותר מאנחת רווחה ו"הקלה".

יש משהו מתסכל בלהיות חובב ומאמן כדורסל ולראות את הנזק שעושה מכבי תל אביב לכדורסלן הישראלי. העובדה שילדים רבים שאני מאמן מספרים לי כמה קשה הם מתאמנים, ואיזו תשוקה יש להם למשחק ולרצון להיות שחקני כדורסל היא דבר נפלא ומבורך. הבעיה מתחילה עם שברו של חלום זה, שנתקל בחומות הבצורות של מציאות הכדורסל הישראלי, בו שחקנים מקומיים לא מקבלים במה ראויה להוכיח את יכולתם. בעיה זו נובעת מהתפיסה הממלכתית שמכבי היא הקבוצה של המדינה,וקידומו של השחקן הישראלי זה דבר שיפגע בתפקודה של אותה קבוצה באירופה ולא יסייע לה ליצור גאווה עבור מדינת ישראל. לכן כל המאמצים לכפות מציאות של שלושה שחקנים ישראלים על המגרש ימשיכו לעלות בתוהו, כל עוד הקבוצה של המדינה תבוא על חשבון הילדים של המדינה.

התסכול שלי כבר מזמן לא נובע מכך שאין לי שום יכולת להזדהות עם הליגה הישראלית שהפכה להיות קרקס של זרים. הוא בעיקר נובע מכך שאנו מגדלים את דור העתיד של המדינה, למציאות ספורטיבית לא הוגנת. כי בזמן שאנו מבקשים מאותו ילד בכיתה ו' להשקיע ,להתמיד, ונוטעים בליבו את התקווה שהשקעה זו אולי תזכה אותו בקריירה עתידית בכדורסל, המציאות בישראל לא מאפשרת למדוד את היכולת של שחקן הכדורסל באופן אובייקטיבי. אין כל חזון ואין כל זמן וסבלנות להשקיע בכדורסל כחול לבן.

יאמרו לי אנשים שטויות, תראה את גל מקל, אחד משלנו סחב קבוצה על הגב שלו לאליפות היסטורית. אז אני אומר שגל מקל הוא יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. אמירה זו דומה לכך שיגידו שבחירתו של אובמה לנשיאות ארצות הברית היא דבר שממחיש את קיומו של ה"חלום האמריקאי", והעובדה שכל אחד יכול לעצב את גורלו. אמירה שאין לה שום אחיזה במציאות לאור חוסר השוויון ומצבם העגום של השחורים בארצות הברית, כשדוגמאות לכך לא חסרות. לכן אל לנו לטעות ולחשוב שהעובדה שמקל סחב קבוצה לאליפות מראה על העובדה שיש במה אמיתית לשחקן הישראלי בכדורסל המקומי.

עקב כך, במפגש בין האינטרס שלי ללכת עם הלב ועם מכבי, אל מול הרצון לממש ערכים של צדק ושוויון בכדורסל הישראלי גובר הערך, דבר אשר יוצר תחושה עזה של בלבול ומשבר זהות. כי בזמן שמקל קולע עוד סל שמקרב את חיפה לאליפות היסטורית וזוכה בשאגה של שמחה מצידי, הלב מתכווץ וגורם לכך שהשמחה תהיה שונה מפעם.

איתי סממה

היוצא מן הכלל

יוצא מן הכלל?

איתי סממה

פורסם בקטגוריה כדורסל | תגובה אחת

4 am

ארבע לפנות בוקר, השכמה מוקדמת, מיאמי מול סן אנטוניו משחק מס' 1. שאלה אחת גדולה מהדהדת בראשי ולא מניחה לרגע, למה לעזאזל אני קם בשעה כל כך קשה ועוד בשביל משחק כדורסל. כמעט כל אדם שאני מספר לו על ההרגל המגונה הזה מפטיר לעברי "אתה לא שפוי", "אין לך משהו יותר טוב לעשות בחיים". את האמירות הללו בהחלט ניתן להבין, הרי יש משהו לא טבעי בעובדה שאדם משנה את כל שגרת חייו וגורם לכך שבמשך חודש שלם הוא מסתובב עם עיניים טרוטות, לאור העובדה שאחת ליומיים הוא מתעורר בשביל לחזות בעשרה אנשים שרצים אחרי כדור.

24 שניות לסוף המשחק, טוני פארקר לוקח כדור ולקראת סוף השעון הוא ניצב מול השחקן הכי מושלם בתולדת האנושות (ויסלחו לי חסידי מייקל ג'ורדן שאני נמנה עימם, אבל לברון מקיים את כל התכונות שנדרשות משחקן כדורסל שהוא מושלם) ומנסה להגיע למצב קליעה. הוא מכדרר ימינה, חוזר אחורה, מועד ונופל, כמעט מאבד את הכדור, עושה הטעיית קליעה מעל לברון, ומכריע את המשחק. מהלך כאוטי ולא מתוכנן  שיצא מכלל שליטה וכמעט הוביל לכך שמיאמי יהיו בעמדת ניצחון, הסתיים לבסוף בקתרזיס עבור צופה הכדורסל הממוצע שחזה באחד מסלי הניצחון הכי ייחודיים ובלתי צפויים שנראו אי פעם.

פארקר ברגע ההכרעה

תחושה בלתי ניתנת לתיאור של הלם, שמחה, התרגשות ושכחה של כל דבר אחר שקיים מעבר לאותו סל שזה אתה חזיתי בו מכננת בי. השעה היא כמעט 7 ( עדיין לפנות בוקר) והראש כולו במקום אחד, כל דבר אחר לא קיים באותו רגע מלבד האופן שבו הסתיים המשחק. לאחר כמה דקות מתחילה לחלחל התשובה לאותה שאלה שריחפה ללא הרף בראשי, ההבנה למה אני חוזה במשחק הזה פתאום נראית כל כך ברורה וטבעית. כל השאלות שנותרות פתוחות מקבלות תשובה אחת ברורה ומוחלטת בדמותה של ההתרגשות הכנה שזה אתה חוויתי, התרגשות כה יצרית ספונטנית ואמיתית שנעלמה מן העולם, והספורט הוא האמצעי שלנו לשמור על אותו יצר טבעי שכה נשחק עם השנים.

לדעתי, האופן שבו אנו מרגישים משהו כיום נובע מכך שיוצרים את תחושה זו אצלנו באופן מלאכותי, דבר שהופך מצבים בהם אנו מופתעים ומתרגשים ממשהו שקורה באופן פתאומי, לזן הולך ונעלם.  דוגמא בולטת לכך ניתן לראות בעידן הריאליטי ותוכניות הבידור. כשמגיע מתמודד לתוכנית "דה וויס" בעל סיפור חיים קשה, המוזיקה שמלווה אותו היא מלודרמטית, נוגעת ללב ומטרתה היא לפרוט על מיתרי הרגש שלנו. למעשה כל האופן שבו מציגים את הסיפור של אותו סובייקט נועד לגרום לנו להזדהות עימו וליצור איזושהי זיקה רגשית בין הצופה לבינו. דבר זה מוביל לכך שאט אט נוצרות קטגוריות ספציפיות של מצבים שונים בעולם, שכביכול אמורים לרגש אותנו וכביכול אנו אמורים להזדהות עימם. כלומר, המציאות שבה אנו חיים בעולם מציירת לנו סיטואציות חברתיות מסוימות שלכל אחת מהן נועדה תגובה ספציפית שידועה מראש ומופעלת באופן אוטומטי. כך למעשה נוצר מצב שכל הליך שבו אנו מתרגשים, הוא תוצר מובהק של העובדה שאנו "אמורים" להתרגש מאותו אובייקט שניצב לנגד עינינו. כאשר ההחלטה של הסובייקט אם להתרגש או לא מופקעת ממנו לאור העובדה שישנם דברים שכל אדם נורמאלי חייב להבינם ולהרגישם.

דוגמא נוספת להתפוגגותו של הרגש הספונטאני, ניתן למצוא מכך שכל דבר שמשווקים לנו מיד זוכה לייחוס שמראש מבטל את היכולת שלנו להיות מופתעים ממה שאנו עתידים לקבל. כאשר אנו באים לראות משהו חדש, פעמים רבות יקדימו לספר לנו עד כמה אותו דבר הוא "מדהים" או "מרגש" ובהתאם לתיאורים אלו תהיה הציפייה שלנו כלפיי אותו אובייקט. לכן כשנבוא ונתעמת עם אותו דבר חדש בחיינו, ישר נבחן אותו בעיניים שכבר יודעות על מהותו, ומחפשות את אותה הבטחה שאמורה להתקיים באמצעותו. כשלעיתים היא באמת עונה על קנה המידה של אותה הבטחה שתיארה אותה. אך לעיתים היא גם מתגמדת בעוצמתה, לנוכח העובדה שלפעמים האופן שבו אדם אחד תופס את המושג "מדהים" לא עונה בקנה אחד עם ה"מדהים" אצל האחר. עקב כך כל מימד של הפתעה אמיתית הפך להיות דבר שכבר כמעט ולא ניתן למצוא בעולם.

לכן כשאתה קם בבוקר לראות כדורסל מה שאתה בעצם מבקש זה לחזור להרגיש חי. לחזור להתרגש באופן פתאומי, ספונטני, מנותק ובלתי מתווך. מבלי שאף גורם יאמר לך איך אתה אמור לעשות זאת, ומה המשמעות של אותה פעולה שאתה רואה. כי כשאתה יושב לבד בספה וצורח כמו משוגע שטוני פארקר קולע סל, אף אחד לא מכין אותך לכך מראש, אף אחד לא מנגן לך מנגינה שאמורה לגרום לך להזיל דמעה, ואף אחד לא אומר לך שאתה צפוי לחזות במחזה "מדהים" ו"מרגש".  המחזה הזה פשוט מתהווה לנגד עינייך מבלי שאתה מוכן לקראתו, ושהוא קורה לנגד עינייך במלוא תפארתו אין שום תחושה שיכולה לתארו ולהחליפו בעולם. כי אין דבר יותר מופלא מפשוט להרגיש משהו כה חזק ובוער באופן כה פתאומי, שגורם לך לחוש אקסטאזה שמשכיחה ממך את הקיום של כל דבר אחר בעולם. כי בעצם הספורט לא רק גורם לנו להרגיש חיים, הוא גם גורם לנו להרגיש חופשיים באמת. כי ב"עולם שבו האדם חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים", אין דבר יותר מבורך מכמה רגעים קטנים שיוצרים חופש אמיתי.

איתי סממה

פורסם בקטגוריה כדורסל | כתיבת תגובה

דורטמונד כמשל

כשיופ היינקס אומר בסיום גמר ליגת האלופות שהוא מקווה שיותר מחצי ההרכב של דורטמונד יעבור לבאיירן מינכן, מה בעצם זה מסמל?

היינקס מסמל את הדעה הרווחת בעיני רובנו במאה הזאת, כי אין כבר מקום לרומנטיקה בכדורגל. מכיוון שגם כשהיא כמתקיימת בקונסטלציה מסוימת, עתידה היא להיות זמנית ומקומית. אומנם כולנו גומרים את ההלל על טיבה של אותה תופעה רומנטית, אך בסופו של היום נבכר את התחליפים שמציע לנו העולם הקפיטליסטי, שמגלם במרכיביו את ההיפך הגמור מהרומנטיקה. הרי ברגע שהאופוריה תיגמר ננחת כולנו בחזרה לעולם שבו כסף קונה הכל, וגורם לנו להרגיש שאם אנו לא נמצאים במקום שבו ישנו כסף, ושאר התוויות שנלוות למקום בסדר גודל כזה, אנו לא באמת קיימים. לכן לתופעה הרומנטית שנקראת דורטמונד , אין שמץ של סיכוי להיות גלובלית ונרחבת, הרי בעקבות הצלחתה הייחודית, יגיעו כוחות  השוק הדורסניים וינסו לשעתק את אותה הצלחה, באמצעות האמצעים היחידים שהם מכירים ועומדים לרשותם. כוח וכסף, הרבה מאוד כסף.

השחקן הממוצע כיום, כבר לא יכול להכיל מסגרת אחת מתמשכת שבה הוא יוכל למצוא סיפוק והגשמה עצמית ללא הרף. לאחר כמה חוויות שיא במקום אחד, יגיעו האמירות הנדושות בדבר מיצוי עצמי, והרצון ללכת למקום חדש שבו יימצאו אתגרים חדשים (ויורווח כסף גדול, וחשיפה עוד יותר גדולה). מכיוון ששחקן יכול להרגיש שהוא מוצלח באמת, רק במקום שכביכול עונה על האתוס שאנחנו יצרנו להצלחה.  כתוצאה מכך, עתידה של אותה קבוצה רומנטית הוא כה שברירי. הגורמים שהביאו אותה למחוזות האלו כבר לא יסתפקו בה יותר. כי למרות היותה אחת מן הגדולות ביבשת נכון להיום, היא לא עומדת בקריטריונים המדומיינים שקבוצה גדולה ומוצלחת צריכה לעמוד בהם. אין לה שוק רחב, קהל עולמי, ואין לה את הכסף והמסורת שקבוצות אלו מתפארות בהם. לכן לאחר האקסטאזה המפתיעה שחוו שחקניה  הבכירים, הם יתפזרו עם הרוח למקומות חדשים שכביכול יוכלו לשעתק להם את החוויה הקודמת,  רק בקנה מידה יותר עוצמתי וגדול.

באיירן היא למעשה הגדול והחזק, וכאמור שחקן שמחשיב את עצמו לכזה, חייב להיות חלק מאותו ארגון שזוהי מהותו. מכיוון שאם אתה לא שייך לחזקים, אתה לא יכול להיות כזה בעצמך. ההגדרה של שחקן גדול נגזרת מהיותו חלק ממועדון גדול, ללא המועדון השחקן תמיד יהיה שולי. הרי כמה פעמים ישבנו ואמרנו ששחקן זה לא באמת גדול מכיוון שהוא לא הוכיח את עצמו בקבוצה גדולה. דוגמאות עכשוויות לכך לא חסרות, שחקנים כמו בייל, קבאני ופלקאו שלא ייחשבו לשחקנים גדולים באמת עד שלא ימצאו את מקומם בין אחת הגדולות. לכן קבוצות כמו דורטמונד תמיד ינטשו על ידי כוכביהן, שזקוקים לגוף גדול יותר כדי שהם ישתכנעו בעצמם שהם כאלו.

אך השאלה שצריכה להישאל  היא האם קנה מידה זה באמת כזה "גדול"?

האם ישנו משהו יותר גדול מקבוצה ששוברת את כל המוסכמות שקיימות בשוק, ובאמצעות כלים אלטרנטיביים מצליחה לייצר הצלחה, שעומדת בקנה אחד עם הקריטריונים להצלחה שקבעו כוחות השוק הדורסניים. האם יש דבר יותר מופלא ומענג מקבוצה של שחקנים ( והדגש הוא על קבוצה) שמתאגדת יחדיו ומוציאה מעצמה שלם שהוא גדול מהותית מסך חלקיו. עוצמתה של קבוצה זאת באה לידי ביטוי לאור העובדה שבכלים אחרים, שלא קשורים לכסף, אלא למשמעת, משחק קבוצתי מאורגן להפליא והמון תשוקה ותאווה לכל מהלך במגרש היא מצליחה במקום שבו עד עכשיו סברנו שרק כסף יכול להוביל אליו.

דוגמאות לפירוקן של קבוצות כאלו יש ללא סוף. גליל עליון של עודד קטש שירדה מנכסיה לאחר עונת שיא,שבה לא רק השחקנים התפזרו לכל עבר, אלא גם המאמן. אותם שחקנים שהגיע לשיא הקריירה בעונה מופלאה, מנסים מאז להגיע לאותם מקומות אך ללא הצלחה. מכיוון שהסוף הוא ידוע מראש, קבוצות בעלות ממון וכסף מנסות לייצר הצלחה שנבעה בדיוק מהדברים שהפוכים להם. הצלחה שנבעה מעבודה קשה, אהבה, וקשר עז למקום שבו אתה נמצא. כי אלו הגורמים שבגללם אתה קופץ על כל כדור אבוד ומסתכן בפציעה. אלו הסיבות שבגללם אתה משחק פצוע ומקריב את גופך ,שהוא רק חלק מאותו חזון שקשור כולו למשהו שגדול גם ממך.

תופעות כגון אלו כפי שנאמר לעיל הן זמניות וחולפות, אחת לכמה זמן אנו נתקלים בקבוצה שמסמלת משהו שונה מהרגיל, משהו שלא נקנה בכסף, אלא ביסודות ובאהבה. אך כאמור, הבעיה עם אותו "משהו", היא שהוא לא רלוונטי לעולם שבו אנו חיים. על עולם זה כולנו מסתכלים במשקפיים אחידות שטבען ומהותן היא חשיבותם של הכסף, הגודל והחוזק, שביחד מומשגים כהצלחה. לכן כל הצלחה שתנבע מדברים ששונים ממושגים אלו, תיבלע על ידם. כי הרגלים וצורת חשיבה קשה לשנות, ובסוף כולנו נשאבים למקום שבו ההצלחה היא גם חלק מכסף, מעמד ושררה, כי רק ככה אנו חווים אותה "באמת" וב"גדול".

איתי סממה

פורסם בקטגוריה כדורגל, כדורגל אירופי | 2 תגובות

מגוכחים 2

תגובה קצרה על נבחרת אנגליה הצעירה: אני באמת, אבל באמת לא מצליח להבין איך. איך מדינה, מעצמה, האימפריה הבריטית אינה מצליחה לייצר שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר. לאנגלים יש הכל- כסף, תכנון, מחשבה נכונה לטווח ארוך, מתקנים, השקעה במקומות הנכונים, תרבות נפלאה. אז שמישהו יסביר לי איך זה שבמולדת הכדורגל (לא מאמין לתאוריה הזו) שבחצרותיה לא ניתן להבחין בסל אחד מוברג על קיר, אלא רק דשא ושערים, איך זה שהם לא מצליחים לחבר שני פסים? איך? כבר בהמנון אפשר היה להבחין במוגבלות של האנגלים ובעליונות האיטלקית הכל כך ברורה, אין לי איך להסביר את זה, זה פשוט כך. לאנגלים יש את רוני וג'רארד. זהו! שני שחקנים. לאנגלים מעולם לא יהיה אינסיניה כזה. לאנגלים מעולם לא יהיה וראטי כזה. למה? אין תשובה. אפשר באמת להשתגע… האנגלים לעולם לא יבצעו מהלך כמו הדאבל פס הנפלא עם נגיחה של אינסיניה ומארונה הפנטזיסטים במחצית הראשונה. אולי רק רוני, אבל אין לו שותפים לצערו, עצוב. צפיתי שיהיה מביש לראות את האנגלים כמו בכל טורניר. בוגרת או צעירה. וכך היה. האיטלקים גילו עליונות מההמנון ועד המלון.

אולי זה משהו באוכל האנגלי שהוא בושה חרפה וכלימה לאנושות. אין תשובות ברורות.

 נועם

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

מגוחכים 1

נבחרת ישראל הצעירה בכדורגל פתחה אתמול את טורניר היורו במשחק נגד נורווגיה, על הנייר היריבה הכי שקולה לישראל בבית. ישראל הגיעה אתמול לנתניה עם שק מלא בציפיות. השחקנים הגיעו מתוקתקים מבחינה קוסמטית, כל ברנש הגיע עם הפריזורה ה״נכונה״ בשיער, עם שיער פנים מסודר למשעי ושאר שערות הגוף נעדרות למשעי. ממש תענוג. בתחילת המשחק אפשר היה לחוש בהתרגשות הגואה של ה11 הישראלים. ב20 הדקות הראשונות החבר׳ה נראו ככאלה שהגיעו לאירוע הלא נכון, כאילו היו בצילומים על השטיח האדום בקאן במקום להשתולל על הדשא בעיר הכי צרפתית בישראל. אבל את הדקות הראשונות ניתן עוד להבין ולסלוח במידת מה. מה שפחות מובן לי הן החלטותיו של מאמן סטנדרד ליאז׳ הטרי שחירבו לישראל את המשך המשחק. לפני שנים אפשר היה להעריך מאמנים שהולכים עם השיטה שלהם באש ובמים (קשטן, גוטמן שלפני ההארה שחווה בהפועל במשחק בגרמניה נגד המבורג בליגת אירופה, סטוארט פירס). פעם עקשנות ודבקות על אותה שיטה ואתו מערך היתה מצליחה בשל חוסר היכולת של כלל הקבוצות לשנות מערך וחשיבה במהלך המשחק. היום זה פשוט לא עובד ואדון לוזון התעקש אתמול לשחק בשיטה של 4-2-3-1 מדרידאי מוריניואי (רק בלי הכשרון), למרות שהנורווגים שעדיפים גם כך מבחינה פיזית עלו עם מערך של 4-5-1, מה שנתן להם יתרון מספרי קטלני (של שני שחקנים) במרכז המגרש, זאת בנוסף על היתרונות שהביאו איתם מהבית. התוצאה היתה שליטה נורווגית אבסולוטית במשחק במחצית הראשונה, כאשר ישראל נראתה אומללה, חסרת יכולת לחבר פעולה אחת ראויה לשמה ומיושנת, כמו המאמן שלה. קיבלנו שתי מתנות בדמות פנדל שלא היה ולא נברא וכרטיס אדום לנורווגים. אך גם זה לא הפריע למיסייה לוזון להמשיך בניהול משחק שערורייתי.

המחצית השנייה נפתחה. לכאורה, מאחר וישראל היתה ביתרון מספרי היינו מצפים מלוזון שיבחין בכך שלמרות היתרון המספרי, לנורווגים נותר עדיין היתרון המספרי במרכז השדה. היינו מצפים ממאמן של קבוצת צמרת בליגה הבלגית המכובדת שיכניס למערכה עוד חייל באמצע כדי להשוות את מערכי הכוחות ולהקנות לישראל מרחבים וחופש בשאר חלקי המגרש, אני בטוח שגם אוהדי סטנדרד הוותיקים מיציעי ה"מוריס דופראסנה" הנהדר הבחינו במה שמאמנם לא. "אולי הוא רואה משהו שאנחנו לא" הם בטח חשבו לעצמם באותם רגעים של תהייה, אך כנראה שתנועות הידיים המוגזמות של גיאצ'וק הפריעו לו לראות בהיר וצלול את המתרחש.

האשמה על התצוגה הנוראית מוטלת גם על השחקנים כמובן. אפשר לומר שבמקרה של אתמול האשמה היא 50-50 בין המאמן לשחקנים. במשחקים שכאלה, עם תצוגת נפל לרוב אחוזי האשמה שלי הם 95 אחוז השחקנים ו 5 למאמן. אך לא פה. כאן היה מקרה קלאסי של כשל טקטי שיצר נחיתות מלכתחילה וחירבוש כל הזדמנות לתקן במהלך המשחק. התוצאה בטורניר הזה בכלל לא חשובה מבחינתי. במיוחד עבור ישראל שהיא נמושה לא מעניינת במושגים אירופים וגם לא מעניינת אותי במושגים פרידמניים.מה שצריך לראות זה התפתחות פיזית ומנטאלית. צריך לראות תירבות של הכדורגל. צריך לראות הבנת משחק. צריך לראות צמצום פערים מינימלי מהאסכולות הגדולות ממערב אירופה. כל זה לא קורה. אנחנו נשארים פרעכים מהמז"הת.

נועם

פורסם בקטגוריה Uncategorized, כדורגל, נבחרת צעירה | כתיבת תגובה